מאז יום שישי רודפת אותי שיחה שניהלתי עם אח שלי אחרי ארוחת הערב המשפחתית. שאלתי אם הוא רואה מד מן. האמת, סתם ניסיתי לפתוח שיחה ולא ידעתי על מה, ויצאה לי השאלה הזאת. הוא לא ידע מה זה, ואמר שבאופן כללי הוא כמעט לא עוקב אחרי סדרות. הזמן שלו יקר לו, הוא אמר, והוא משתדל לנצל אותו כמה שיותר לדברים שחשוב לו לעשות. תוך כדי שהוא חזר ואמר את זה בכמה וריאציות הבנתי שהעניין כאן הוא לא האם הוא רואה מד מן או לא רואה מד מן. ניצב מולי אדם מספירה שונה לחלוטין. אדם שלא רואה כמעט טלוויזיה, שלא מוריד סדרות, ובטח ובטח שלא גולש שעות על גבי שעות באינטרנט תוך קהות חושים. מהיכרות עם האדם, אני יכול להעיד שהוא אמין. נכון, יש לו בבית שתי טלוויזיות, אבל אלה בעיקר הילדים שלו שצופים בהן. ויש מחשב, אבל הוא משתמש בו בשביל לעבוד, ובשאר הזמן הילדים משחקים בו.
מי זה האדם הזה, בשר מבשרי, שמתעמל חמש פעמים בשבוע, עובד על המחשב תוך הימנעות מגלישת סרק, וקורא ספרים במקום להוריד סדרות? מי הוא חושב שהוא? הוא חושב שהוא מעבר לזמן? מעבר לתקופה שאנחנו חיים בה? מי הוא שיחתור נגד המרחב האינטרנטי כולו ונגד אורח החיים שלי בפרט?
הרגשתי נחות, פגום, אנושי. זה רק דרדר אותי ליותר חוסר מעש. כנראה שאני צריך להשלים עם זה. לעולם לא אהיה כמו אח שלי.
היום הלכתי לים, פעם ראשונה הקיץ, אולי גם אחרונה. אני חושב שקיבלתי מכת שמש. מרגע שחזרתי לא הצלחתי לזוז מהספה. נאלצתי לזפזפ.
בשלב מסוים הגעתי לסוף פרק של America's next top model. או אז הבחנתי בין השופטים ביצור אלילי, אישה שנראית כמו שמישה ברטון היתה אמורה להיראות בגיל 45 לולא קרה לה מה שקרה לה. מדובר, כך גיליתי, בדוגמנית הצ'כית-שוודית-אמריקאית פאולינה פוריצקובה.
פוריצקובה, ילידת 1965, הופיעה ב-1984 בקליפ לשיר "Drive" של The cars. אני חוסך מכם את השיר, ומסתפק בלינק. הסולן ראה את פוריצקובה והחליט להתגרש מאשתו. הוא ופוריצקובה התחתנו, עשו שני ילדים, ואם הבנתי נכון, העסק נמשך עד עצם היום הזה.
הנה הם אז (עם דייויד בואי ואימאן):
והנה הם עכשיו. היא עדיין לוהטת, הוא נראה כמו מיסטר ברנז:
הרבה דברים מהאייטיז חזרו, אבל אני לא חושב שהקו הגבוה של החלק התחתון של בגד הים חזר לקבל את הכבוד הראוי לו. מדהים לראות כמה גבוה הקו הזה עולה, הרחק מעבר להרי החושך והפופיק, כאילו הוא רוצה להגיע אל בית השחי. פוריצקובה הצטלמה באינספור דגמים כאלה. אם אשמע שזה חוזר, אולי בכל זאת אלך שוב לים.
בשבוע שעבר התפרסם סרטון של הדוגמנית הבריטית דייזי לואו רוקדת בבגדים תחתונים. אם הבנתי נכון, הסרטון אמור לקדם את גיליון המגזין Esquire שלואו מככבת על השער שלו. אני קצת באיחור עם הוידאו הזה, אבל אני מרגיש שבכל זאת יש לי מה לתרום לשיח סביבו.
לואו, בת 21, היא הבת של פרל לואו וגווין רוסדייל. לצערי פרט הטריוויה הזה מופיע בכל כתבה עליה, והביא אותי למצב התנייתי שבו כשאני רואה תמונה של דייזי לואו, אוטומאטית מתחיל להתנגן לי בראש השיר swalloawed של Bush. ככל שהיא ערומה יותר בתמונה, כך הווליום של השיר בראש שלי גובר. מצד אחד, לא מאחל לכם את זה. מצד שני, למה שאסבול לבד.
דייזי נראית בדיוק כמו אמא שלה, שילדה אותה כשהיתה בת 19, והיא מספרת שהן כמו אחיות. האמא היא מעצבת אופנה עם עבר והווה מקורחנים. בביוגרפיה שלה, פרל מספרת שכשדייזי היתה הולכת לבית הספר, היא היתה עושה הרואין.
דייזי ופרל:
פרל (מימין):
פרל עם קייט מוס:
עם בעלה דני גופי (סופרגראס):
אחרי שקיבלנו את הקונטקסט, נעבור לבת. דייזי לואו היתה בת זוג של מארק רונסון כשהיתה בת 19. לפני ואחרי שיצאה עם רונסון, היא יצאה עם בחור בשם וויל קמרון, שגם כיכב איתה בסדרת תמונות בלתי נשכחת במגזין i-D.
עם מארק רונסון:
כמו כל בחורה בריטית שמכבדת את עצמה, לדייזי לואו אין שום בעיה להתפשט. ידוע שבמערב אירופה בחורות מרגישות יחסית בנוח להתפשט, בין אם זה מפורסמות שלא אכפת להן שיצלמו אותן טופלס בחופשה, ובין אם אלה אלמוניות שמסתובבות טופלס בחופשה. בישראל האווירה היא הרבה יותר פוריטנית. אני לא מתכוון להיכנס לסיבות, זה פשוט ככה.
אני חושב שזה חבל, ולא רק מההיבט החרמני. נכון שלבחורות יש יתרון מסוים בקיץ. אני לא מדבר על הסוף שבוע, שבו כולם הולכים עם כפכפים וגופיה, אלא על אנשים שהולכים לעבודה. בחורות יכולות ללבוש גופיות ושמלות לעבודה, גברים לא. תלוי בעבודה אמנם, אבל אתם יודעים על מה אני מדבר. מצד שני, מחוץ לשעות העבודה, כשלגבר חם, הוא יכול פשוט להוריד את החולצה, ובחורה לא. אני חושב שזו אירוניה של הגיאוגרפיה, שדווקא הלאומים שבהם בחורות מרגישות בנוח להוריד חולצה בפרהסיה מתגוררים בארצות קרות, ואלה שבהם בחורות לא מורידות חולצה חיים במזרח התיכון החם.
הפוסט שכתבתי על בריאן דאפי הוביל אותי אל traveling with the ghost, בלוג אופנה שמרכז מבחיר מרהיב של תמונות מלוחות פירלי מהעשורים האחרונים. בכל שנה מצלם את הלוח צלם אחר, ובהתאם, האסתטיקה הארוטית של כל לוח היא שונה לחלוטין. כאמור, מדובר בפיסת היסטוריה מרתקת. ריכזתי בשבילכם את המיטב שבמיטב.
1984, צלם: Uwe Ommer. קצת מזכיר לי ציורים של דייויד הוקני, כשאת התחת הגברי מחליף תחת נשי:
1993, צלם: John Claridge. איך מחליטים מי ערומה ומי לובשת בגד ים?
1998, צלם: Bruce Weber. בהרבה לוחות של פירלי יש ניחוחות של קולוניאליזם ופטישיזציה של הפראי ושל הטבע. כאן זה מגולם בצילומי דוגמניות ערומות בחיק פילים וקופים (גם אם זאת רק מסיכה של גורילה):
2001, צלם: Mario Testino. אני חושב שזה הלוח האהוב עלי, למרות שלא כל כך נעים לי מהמשרתים שמסתובבים ברקע. כלומר, לא נעים לי מהמחשבה שכדי לפנטז על תחת או פטמה של בחורה צריך לדמיין שהיא עשירה משועממת שנהנית להתפשט בזמן שהמשרתים העניים שלה עובדים. מצד שני, שמעתי מישהי אומרת פעם שכשזה מגיע לפנטזיות, מותר לנו לשחרר את כל המודעות הפוליטית ולהתמסר לכל מה שלא קורקטי, אז אחרי שהסתייגתי, אני מתמסר:
2003, צלם: Bruce Weber:
2005, צלם: Patrick Demarchelier. וריאציות על בגדים קרועים. המהלך הושלם, הטבע כבר משמש רק כרקע, אפשר להתרכז בשקט בפטישיזציה של הפטמה:
בריאן דאפי, צלם אופנה בריטי, מת בשבוע שעבר. לא הכרתי את דאפי, אבל כשנתקלתי בידיעה על מותו, הרגשתי שאני קורצתי משאריות החומרים שמהם הוא קורץ. לראיה, הנה דיוקן עצמי של דאפי מ-1977, מתחבא מאחורי עץ:
דאפי נולד ב-1933, ושיא עבודתו כצלם היה בתקופת סווינגינג לונדון. המונח "סווינגינג לונדון" תמיד נשמע לי כמו מכבסת מילים, אבל אני מוכן לשים את הביקורתיות בצד. דאפי לא רק צילם דוגמניות, אלא גם את העטיפות של שלושה אלבומים של דיוויד בואי, ביניהן זו של Aladdin Sane. ב-1979 דאפי החליט שנמאס לו, ושרף את התשלילים לרוב הצילומים שלו. חלק ניצלו, והופיעו בתערוכה עשרים שנה מאוחר יותר.
כשהתחלתי לחקור את גוף העבודות של דאפי, ריתקו אותי בעיקר שני לוחות שנה של פירלי שהוא צילם, ב-1965 וב-1973. לא יצא לי אף פעם להיתקל בלוחות שנה ישנים של פירלי. מדובר בפיסת היסטוריה מרתקת, עדות להתפתחות הכרונולוגית של הארוטיקה והסליז. הלוח מ-1965 הוא תמים וכמעט חסר כל סקס אפיל:
זה של 1973 כבר יותר "שובב", והוא נע בין נגיעות עתידניות בנוסח הסרט "ברברלה" לבין השפעות סוריאליסטיות. זה לא מתקרב בשום צורה לעירום הפרונטלי שידענו השנה אצל טרי ריצ'רדסון, וחלק מהדוגמניות נראות די זקנות. לפי כמה בלוגים, אחת מהתמונות גם שימשה מאוחר יותר כהשראה לתלבושת של בריטני ספירס.
בריטני ספירס, בחליפה דומה:
אקנח עם עוד כמה צילומים נבחרים של דאפי, שלפי ויקיפדיה התגאה בכך שהוא צלם אופנה נמוך, שמן וסטרייט.
גרייס קודינגטון טופלס, 1960:
דוגמניות ערומות למגזין אובזרבר, 1968:
פרסומת לסמירנוף:
דבי הארי, 1977:
אני לא יודע מי עושה פוטו בומב למי – הבחור עם השואב אבק לדוגמניות, או הדוגמניות לבחור עם השואב אבק:
