לפעמים קורים סביבך דברים שגורמים לך לרצות לצעוק. אתה שואל את עצמך – ווט דה פאק. ואז אתה שואל את עצמך – האם אני אמור לשתוק אל מול הווט דה פאק הזה? אני לא מדבר על אגם רודברג על שער פנאי פלוס בתפקיד האישה הסקסית בישראל (למרות שאני כן). אני מדבר על מגיפת החוקים שמשתוללת באירופה נגד לבישת הבורקה.
לפעמים אנשים אומרים: צריך להרוג גברים שהולכים עם מכנסיים קצרים, או, צריך להרוג אנשים שהולכים עם כפכפים ועם האצבעות המגעילות שלהם בחוץ, או צריך להרוג גברים שעירים שלובשים גופיות. אני מבין שיש אנשים שלא יכולים לשאת את המראה של הגוף האנושי כי זה מזכיר להם את עצמם, כמוני, אבל לא הייתי רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שנחקק חוק שאוסר עלי ללבוש מכנסיים קצרים, כפכפים וגופיה. חשוב לי להגן על זכותי להתאוורר בפומבי, ולכן גם חשוב לי להגן על זכות בנות דודותיי להתעטף בפומבי. יד על הלב, לא הייתם מעדיפים לראות את אגם רודברג עם בורקה במקום חזיה ותחתונים?
יצאתי מהבית לשעתיים, וגילתי שראו את הכוס של מיכל אמדורסקי בשידור חי בערוץ 24. ואז גיליתי שיש בלוג שנקרא בדרך לתהילה – בלוג הרכילות של ישראל, שמציג את הוידאו של רגע ההתערטלות. מבחינתי, התגלית השנייה מרעישה לא פחות. מיד הוספתי את הבלוג של עומרי חיון לבלוגרול. כדאי להתחנף, יום אחד הנער הזה ייתן לי עבודה.
קראתי בוואלה שמיכל אמדורסקי נסערת מהתקרית. אני יכול להבין. אבל ברשותכם, אני רוצה לראות בזה משל. כמו שמיכל אמדורסקי חשה נסערת על שחשפה את ערוותה בשידור חי, כך רבים הצופים שחשים כבר זמן רב נסערים בשל לוח השידורים של ערוץ 24. מיכל אמדורסקי חשפה את ערוותו של ערוץ 24. כמו שחשדנו, ערוץ 24 מגלח קומפלט. כשאתה יושב מבוקר עד ליל באולפן שקוף, בסופו של דבר מישהו יראה אותך ערום.
בשבוע שעבר התפרסם סרטון של הדוגמנית הבריטית דייזי לואו רוקדת בבגדים תחתונים. אם הבנתי נכון, הסרטון אמור לקדם את גיליון המגזין Esquire שלואו מככבת על השער שלו. אני קצת באיחור עם הוידאו הזה, אבל אני מרגיש שבכל זאת יש לי מה לתרום לשיח סביבו.
לואו, בת 21, היא הבת של פרל לואו וגווין רוסדייל. לצערי פרט הטריוויה הזה מופיע בכל כתבה עליה, והביא אותי למצב התנייתי שבו כשאני רואה תמונה של דייזי לואו, אוטומאטית מתחיל להתנגן לי בראש השיר swalloawed של Bush. ככל שהיא ערומה יותר בתמונה, כך הווליום של השיר בראש שלי גובר. מצד אחד, לא מאחל לכם את זה. מצד שני, למה שאסבול לבד.
דייזי נראית בדיוק כמו אמא שלה, שילדה אותה כשהיתה בת 19, והיא מספרת שהן כמו אחיות. האמא היא מעצבת אופנה עם עבר והווה מקורחנים. בביוגרפיה שלה, פרל מספרת שכשדייזי היתה הולכת לבית הספר, היא היתה עושה הרואין.
דייזי ופרל:
פרל (מימין):
פרל עם קייט מוס:
עם בעלה דני גופי (סופרגראס):
אחרי שקיבלנו את הקונטקסט, נעבור לבת. דייזי לואו היתה בת זוג של מארק רונסון כשהיתה בת 19. לפני ואחרי שיצאה עם רונסון, היא יצאה עם בחור בשם וויל קמרון, שגם כיכב איתה בסדרת תמונות בלתי נשכחת במגזין i-D.
עם מארק רונסון:
כמו כל בחורה בריטית שמכבדת את עצמה, לדייזי לואו אין שום בעיה להתפשט. ידוע שבמערב אירופה בחורות מרגישות יחסית בנוח להתפשט, בין אם זה מפורסמות שלא אכפת להן שיצלמו אותן טופלס בחופשה, ובין אם אלה אלמוניות שמסתובבות טופלס בחופשה. בישראל האווירה היא הרבה יותר פוריטנית. אני לא מתכוון להיכנס לסיבות, זה פשוט ככה.
אני חושב שזה חבל, ולא רק מההיבט החרמני. נכון שלבחורות יש יתרון מסוים בקיץ. אני לא מדבר על הסוף שבוע, שבו כולם הולכים עם כפכפים וגופיה, אלא על אנשים שהולכים לעבודה. בחורות יכולות ללבוש גופיות ושמלות לעבודה, גברים לא. תלוי בעבודה אמנם, אבל אתם יודעים על מה אני מדבר. מצד שני, מחוץ לשעות העבודה, כשלגבר חם, הוא יכול פשוט להוריד את החולצה, ובחורה לא. אני חושב שזו אירוניה של הגיאוגרפיה, שדווקא הלאומים שבהם בחורות מרגישות בנוח להוריד חולצה בפרהסיה מתגוררים בארצות קרות, ואלה שבהם בחורות לא מורידות חולצה חיים במזרח התיכון החם.
הפוסט שכתבתי על בריאן דאפי הוביל אותי אל traveling with the ghost, בלוג אופנה שמרכז מבחיר מרהיב של תמונות מלוחות פירלי מהעשורים האחרונים. בכל שנה מצלם את הלוח צלם אחר, ובהתאם, האסתטיקה הארוטית של כל לוח היא שונה לחלוטין. כאמור, מדובר בפיסת היסטוריה מרתקת. ריכזתי בשבילכם את המיטב שבמיטב.
1984, צלם: Uwe Ommer. קצת מזכיר לי ציורים של דייויד הוקני, כשאת התחת הגברי מחליף תחת נשי:
1993, צלם: John Claridge. איך מחליטים מי ערומה ומי לובשת בגד ים?
1998, צלם: Bruce Weber. בהרבה לוחות של פירלי יש ניחוחות של קולוניאליזם ופטישיזציה של הפראי ושל הטבע. כאן זה מגולם בצילומי דוגמניות ערומות בחיק פילים וקופים (גם אם זאת רק מסיכה של גורילה):
2001, צלם: Mario Testino. אני חושב שזה הלוח האהוב עלי, למרות שלא כל כך נעים לי מהמשרתים שמסתובבים ברקע. כלומר, לא נעים לי מהמחשבה שכדי לפנטז על תחת או פטמה של בחורה צריך לדמיין שהיא עשירה משועממת שנהנית להתפשט בזמן שהמשרתים העניים שלה עובדים. מצד שני, שמעתי מישהי אומרת פעם שכשזה מגיע לפנטזיות, מותר לנו לשחרר את כל המודעות הפוליטית ולהתמסר לכל מה שלא קורקטי, אז אחרי שהסתייגתי, אני מתמסר:
2003, צלם: Bruce Weber:
2005, צלם: Patrick Demarchelier. וריאציות על בגדים קרועים. המהלך הושלם, הטבע כבר משמש רק כרקע, אפשר להתרכז בשקט בפטישיזציה של הפטמה:
בריאן דאפי, צלם אופנה בריטי, מת בשבוע שעבר. לא הכרתי את דאפי, אבל כשנתקלתי בידיעה על מותו, הרגשתי שאני קורצתי משאריות החומרים שמהם הוא קורץ. לראיה, הנה דיוקן עצמי של דאפי מ-1977, מתחבא מאחורי עץ:
דאפי נולד ב-1933, ושיא עבודתו כצלם היה בתקופת סווינגינג לונדון. המונח "סווינגינג לונדון" תמיד נשמע לי כמו מכבסת מילים, אבל אני מוכן לשים את הביקורתיות בצד. דאפי לא רק צילם דוגמניות, אלא גם את העטיפות של שלושה אלבומים של דיוויד בואי, ביניהן זו של Aladdin Sane. ב-1979 דאפי החליט שנמאס לו, ושרף את התשלילים לרוב הצילומים שלו. חלק ניצלו, והופיעו בתערוכה עשרים שנה מאוחר יותר.
כשהתחלתי לחקור את גוף העבודות של דאפי, ריתקו אותי בעיקר שני לוחות שנה של פירלי שהוא צילם, ב-1965 וב-1973. לא יצא לי אף פעם להיתקל בלוחות שנה ישנים של פירלי. מדובר בפיסת היסטוריה מרתקת, עדות להתפתחות הכרונולוגית של הארוטיקה והסליז. הלוח מ-1965 הוא תמים וכמעט חסר כל סקס אפיל:
זה של 1973 כבר יותר "שובב", והוא נע בין נגיעות עתידניות בנוסח הסרט "ברברלה" לבין השפעות סוריאליסטיות. זה לא מתקרב בשום צורה לעירום הפרונטלי שידענו השנה אצל טרי ריצ'רדסון, וחלק מהדוגמניות נראות די זקנות. לפי כמה בלוגים, אחת מהתמונות גם שימשה מאוחר יותר כהשראה לתלבושת של בריטני ספירס.
בריטני ספירס, בחליפה דומה:
אקנח עם עוד כמה צילומים נבחרים של דאפי, שלפי ויקיפדיה התגאה בכך שהוא צלם אופנה נמוך, שמן וסטרייט.
גרייס קודינגטון טופלס, 1960:
דוגמניות ערומות למגזין אובזרבר, 1968:
פרסומת לסמירנוף:
דבי הארי, 1977:
אני לא יודע מי עושה פוטו בומב למי – הבחור עם השואב אבק לדוגמניות, או הדוגמניות לבחור עם השואב אבק:
