ידידי בטלוויזיה היפנית, בניגוד די גמור לידידי בטלוויזיה הישראלית, הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. שעשועוני הטלוויזיה שלהם, שמתרכזים ברוב המקרים בהשפלות פיזיות של המשתתפים, מצחיקים הרבה יותר מכל מערכון ממוצע של ארץ נהדרת, אבל הדבר שאני באמת אוהב שם הוא הגרוב היפני העולה מהם: רוח של עם שלא לוקח את עצמו ברצינות ותופס את הגוף כמרחב גרוטסקי ובלתי נשלט, קומדיה של טעויות. כולם מושפלים כאן, גברים ונשים, ולאף אחד אין לרגע את האשליה שהגוף של האחר מגוחך יותר משלו. כולנו ילדים מגוחכים של אלוהים.