שרליז ת'רון היא דמות מתעתעת מבחינתי. לפעמים היא נראית כמו אמזונה ענקית ואימתנית שמסוגלת לקחת ממני ביס ואז לירוק אותי בצד הדרך, ולפעמים היא נראית פשוט מאוד לוהטת.
הלילה בטקס האוסקר, שרליז לבשה את השמלה מדגישת הציצים הזאת. רק לפני כמה שבועות התבשרנו ששרליז נפרדה מבן זוגה בתשע השנים האחרונות, סטיוארט טאונסנד. שרליז נולדה בג'ונגלים של דרום אפריקה. עם השמלה הזאת היא חוזרת לטבע, ומאותתת לזכרים שמסביבה – אני פנויה מינית. מצד שני, בגלל שהיא אמזונה אף אחד לא ממש יכול להתקרב, אז בעצם ההכרזה היא: אני יוצאת לצוד. אם אתם בענין, תשאירו סימן שתן.
צדה:
אמזונה:
צעירה:
מחופשת לפסלון אוסקר:
מתפשטת בפרסומת לבושם של דיור (גם שמלת הציצים שהיא לבשה לאוסקר היא של כריסטיאן דיור):
כריסטוף קוטנר הוא צלם צרפתי, שמחלק את זמנו בין פריז וניו יורק. אני מספר לכם את זה רק כי אני אוהב את הביטוי מחלק את זמנו. הביטוי הזה משמש כמעט באופן בלעדי לבני אדם שחוננו בממון רב, או במשלח יד מבוקש. הם לא רודפים אחרי הזמן, הם בעמדת כוח שמאפשרת להם לחלק את זמנם. אם תחפשו "מחלק את זמנו" בגוגל, תמצאו צירופים כמו "מחלק את זמנו בין תל אביב לסן פרנסיסקו"; "מחלק את זמנו בין המשרד ברחוב שדרות רוטשילד, לבין משרד באי.די.בי, במרכז עזריאלי"; "מחלק את זמנו בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת הרוורד"; "מחלקת את זמנה בין איסטנבול ואריזונה".
אשמח לנכס את הביטוי הזה. לשלוף אותו מהקשרי הממון והאקזוטיקה שמתלווים אליו, ולהחיל אותו על מקרים ארציים יותר. למה לא לומר, למשל "מחלק את זמנו בין הספריה של גילמן ובית הוריו", או "מחלק את זמנו בין הדירה של האקסית והספה של חברו הטוב"?. מעניין מה כריסטוף קוטנר היה חושב על ההצעה שלי, בתור אדם שמחלק את זמנו. הנה הצילומים שלו:
