Jacques הוא רבעון אירוטי בניחוח רטרואי שנוסד בברוקלין בשנה שעברה. הסרטון הבא מנסה לקדם את הגיליון החמישי של Jacques, שייצא בחודש מאי ויוקדש לספורט. אף פעם לא שיחקתי סקווש, אבל פתאום אני מבין שמדובר בענף מאוד סקסי. מעבר לתנאי השטח (חדר סגור, הד), בעקרון הבסיסי של לחבוט את הכדור אל הקיר ולקבל אותו בחזרה, יש משהו מן האוננות.

כשחושבים על זה, הסרטון הזה לא כל כך שונה מפרסומת של אמריקן אפרל. לא ברור לי כבר מי מקבל השראה ממי: הפרסום מעולם הפורנו, או עולם הפורנו מעולם הפרסום. ספורטס אילוסטרייטד מוציאים כל שנה גיליון בגדי ים, Jacques מוציא גיליון ספורט, פירלי מוציא לוח שנה ארוטי, אמריקן אפרל עושה תחרות ישבנים, והנה גם הפרסומת הזאת של ריבוק שמסתמכת כולה על ישבנים, ואפילו לא על פרצוף אחד:

כשהייתי מתעקש שהסלט לא ייגע בשניצל ובפירה, אמא שלי תמיד היתה אומרת לי שבבטן הכל מתערבב. אני מרגיש שזה גם המצב עם כל הידידים שהזכרתי למעלה. מגזין ממוסחר, מגזין עצמאי, דאון טאון אל איי, מפעלי זיעה – בסופו של דבר הכל מסתכם באסתטיקה של ישבנים, ציצים וביקיני.

לא יודע איך אתם העברתם את השבת, אבל אני דירגתי ישבנים באתר של אמריקן אפרל. אמריקן אפרל עושים תחרות למציאת התחת המוצלח ביותר. עשרת הישבנים שיקבלו את הדירוג הכי גבוה של הגולשים, יקבלו במתנה ערימת בגדים של אמריקן אפרל. שני ישבנים שייבחרו על ידי מנהלי התחרות, יהפכו לדוגמני התחתונים החדשים של המותג.

למרות שיכולים להשתתף רק ישבנים מארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ואנגליה, ראיתי גם כמה ישבנים מפריז בתחרות. מה שאומר שהצרפתים מתים להראות את התחת שלהם לעולם.

גיליתי שככל שאני מדרג יותר ישבנים, חושי הולכים ומתערפלים. ישבן מתמזג בישבן, חוטיני מתמזג בבגד גוף, גבעה רודפת גבעה. הייתי כותב פה איזו הערה על הארוטיקה ההיפסטרית ואסתטיקת הפורנו הרך של אמריקן אפרל, אבל אני באמת מרגיש שהכל כבר נאמר. בואו ניתן לישבן לדבר.

אני מוסיף כמה ישבנים גבריים, למי מקוראיי שזה הקטע שלו.

המסמך שאתם רואים כאן הוא מייל פנימי שדב צ'רני, הבעלים של אמריקן אפרל, שלח לעובדי(ות) החברה, ובו הוא מבהיר איך גבות צריכות להיראות (מג'זבל). מתחת ל"No" מופיעה תמונה חתוכה של מוכרת באמריקן אפרל: רואים רק את הגבות שלה, והן מרוטות עד דק. כמו שאני מכיר את דב, היא מחפשת עכשיו עבודה חדשה. תחת "Yes" מופיעות תמונות של ברוק שילדס ודמות נוספת שאני לא כל כך מזהה. אני חושד שאולי זאת עמנואל בר, אבל בונה על איצקר שיגיד לי מי זאת.

אני לא יודע אם יש באמת dos and donts מובהקים בתחום הגבות. מאוד תלוי בכל יתר המשתנים של הבחורה. הדבר המעניין בגבות, הוא שאתה לא ממש מבחין בהן אלא כשהן יוצאות דופן. רוב הבחורות מתחזקות גבות סטנדרטיות. לא עבות מדי לא דקות מדי. רק כשהגבה יוצאת מהסקאלה הזאת, אם מבחינת גודל ואם מבחינת צבע, אתה פתאום מקבל סטירת לחי מצלצלת.

אין ספק שלגבות עבות יש הרבה יתרונות. כשהבחורה יפה, יותר גבה אומר יותר יופי. כשהבחורה פחות יפה זה מתחיל להיות יותר טריקי, אבל לפחות אתה לא משתעמם, ואתה גם יכול להעריך אותה על האומץ. זה לא אומץ, תגידו, אלא חוסר מודעות? גם חוסר מודעות זו תכונה שראויה להערכה לדעתי.

אודרי הפבורן:

אלי מק'גרו:

הילרי רודה:

ג'ניפר קונלי:

פרידה קאלו:

מיכאלה ברקו:

תמי בן עמי:

מדונה:

לורדס:

גבות דקות, מצד שני, זה עוד יותר טריקי. לא אגיד שזה רע מוחלט, אבל זה בטח לא מבשר טובות. אני יודע שכשמרלין דיטריך וגרטה גרבו הסתובבו עם גבות דקות זה היה הבונטון של התקופה, אבל במבט לאחור זה די מפחיד.

אם יש דמות היסטורית שאפשר להדגים דרכה את עוצמתה של הגבה, הרי זו פיי דאנוויי. דאנוויי, שהיתה אחת היפהפיות הרציניות ביותר על מסך הקולנוע בשנות השבעים, וגם שיחקה בכמה מהסרטים הקאנוניים של התקופה, ראתה הכל. ב"בוני וקלייד", אולי הסרט שבו היא הכי יפה, יש לה גבות סטנדרטיות. ב"צ'יינה טאון" וב"רשת שידור" היא עדיין לוהטת מאוד, אבל הגבות כבר דקות מאוד, מגלמות בתוכן את הנוירוזה של הדמות, ומרמזות על הבאות. ב"אמא יקרה", דאנוויי נסוגה בשביל הדמות לגבות תיאטרליות עבות. בשנים האחרונות דאנוויי מסתובבות בסיוטים שלי עם גבות דקות ופנים מנותחות. כשאני מתעורר אני מגלה שזה לא היה חלום. היא באמת נראית ככה. לא מאחל לאף אחד מכם את הבקרים האלה, וחוסך מכם את התמונות הקשות.

נקנח עם השפם של דב צ'רני, כי מה זה שפם אם לא הגבה של הפה:

תכירו את taghird (שכחו מזה, אני לא מתכוון לנסות לתרגם את השם שלה לעברית). כמו הרבה מתלהבות אחרות שיש להן חיבור לאינטרנט, גם taghird מנהלת בלוג מצולם של עצמה, שבו היא מדגמנת את הבגדים שיש לה בארון. taghird גם כותבת מדי פעם בבלוג של אמריקן אפרל, ומלמדת את הגולשים איך לקחת בגד שהם קנו באמריקן אפרל ולהפוך אותו לבגד אחר.

למרות שהיא יחסית קובבה, taghird דוהרת על הטיקט של המגה בייב, וכובשת אותי בזכות זה. את הפוזות שלה היא בדרך כלל מתעדת בטבע. אני חושב שהיא גרה בלוס אנג'לס, אבל לא אגזים אם אומר שחלק מהתמונות נראות כאילו צולמו ברמת הגולן. לסיכום: העם עם taghird.