אני חייב להשבית את השמחה ולומר: הדיסק החדש של LCD soundsystem לא מוצלח כמו שרוצים שאני אחשוב. נתתי לזה צ'אנס, נתתי לזה עוד צ'אנס, אבל כשרק שני שירים גורמים לי לרקוד בכסא, ובכל היתר מתחשק לי להנמיך, אני מבין שהמצב הוא בינוני. הגוף לא משקר.
אז למה כולם לא מפסיקים לדבר עליו? אני מרשה לעצמי לומר שזאת לא הפעם הראשונה בחיי שאני נתקל בחוסר טעם רב משתתפים. אני כמעט מתפתה להגיד שזאת דוגמה טובה לתסמונת העדר, אבל אני לא אוהב שמשתמשים במילה עדר בצורה פוגענית. אני אוהב מאוד עיזים.
חלקכם ודאי יגידו שאני מפספס משהו. שאני לא מבין. אולי אפילו יגידו שאני סחי. ואולי זה הזמן לומר שאני ממש לא אוהב את היציאה הקולקטיבית נגד סחים. כמה מחברי הסחים ביותר הם סחים, ונמאס לי שמתנשאים עליהם. אני גם לא כל כך מבין מה לא סחי בקבוצה שמרבה להשתמש בביטוי סחי. הרי יש משהו מאוד סחי בכל העניין הזה של השמצה באמצעות שם התואר סחי. למעשה, זה אחד הדברים הכי סחים שאני יכול לחשוב עליהם.
ואגב סחיות, הדי ג'יי הבא שמנגן בבלוק את "דה לאב איי לוסט" יקבל ממני את פרס סחי השנה 2010. מילה של סחבק.
עדכון: למען הסר ספק, "I can change" הוא אחד משני השירים באלבום שאני כן אוהב.
עבר עלי סוף שבוע קשה. לקח לי כמה ימים להתאושש מהאכזבה מזה שאני לא know hope. ממש קיוויתי שאני הוא. אבל אין מה לעשות, צריך להתקדם.
מעניין כמה מהר אפשר להגיע למצב שנדמה לך שפיענחת מישהו זר לחלוטין. מלינדה סנטילן, למשל. סנטילן היא אמנית שבין היתר גם עושה טישרטים תחת המותג Adieu. סקירה זריזה של האתר שלה מבהירה שיש שני דברים שמעניינים אותה: סלבריטאות ורוחות . זהו, אני מרגיש שאני כבר יודע עליה הכל. היא חשופה לגמרי. אם נצא לדייט, לא יהיו הפתעות. פרט לאיך היא נראית. ואיך אני נראה. שזה די הרבה הפתעות בעצם.
הנה הטישרטים של מלינדה, לצד המוזה:
דיוקנאות של בריטני ספירס:
ופרגמנטים מתוך הפרויקט FAMOUS ANONYMOUS. כמו שאני מכיר את מלינדה, היא תלבש את הפס השחור הזה לדייט שלנו.
אף פעם לא הייתי בפצ'ה קוצ'ה. חשבתי שאלך היום, אבל אז גיליתי שכבר אזלו כל הכרטיסים. אני לא אוהב אירועים שלא משאירים לי מקום לספונטניות ומאלצים אותי לשריין מקום, כי אני לא טיפוס שמשריין מקום, אבל מאוד מעודד לראות שיש עדות עקבית לחיי יצירה מאורגנים בתל אביב.
אחד האמנים בליין אפ הוא know hope, וזו הזדמנות טובה מאוד לכתוב עליו, כי אני אוהב את מה שהוא עושה. קראתי בעכבר העיר ש-know hope לא מגלה את שמו האמיתי, אבל מסתבר שבגוגל אפשר למצוא די הרבה תמונות שלו. מטעמי כבוד לא אעלה תמונה שלו בעצמי, אבל אני מרגיש שאני יכול ללמד אותו דבר או שניים על תיחזוק זהות בדויה. אני גם לא פוסל את האפשרות שהערב יסתבר שאני הוא know hope. אני מקווה בשבילכם שיש לכם כרטיס.
ואם כבר אני מקדיש פינה לאמנות רחוב, אני רוצה לכתוב על האמן הדני Armsrock. כמו נו הופ, Armsrock הוא צייר שהעבודות שלו מתכתבות גרפיטי. בניגוד לנו הופ, Armsrock מצייר דמויות ריאליסטיות. הוא מדביק ציורים של דמויות על קירות של בניינים, ויצא לו גם להקרין דמויות על קירות בעזרת תאורה, דבר שיוצר אפקט של גרפיטי שזוהר בחושך.
ואם כבר אווירת רחוב, כנראה שאין ברירה אלא להזכיר את blu, בחור איטלקי שעשה ב-2008 את הקליפ הלא יאמן הזה. בשביל עוד סרטונים שלו, הנה היוטיוב של בלו.
והנה קליפ חדש יחסית של ברוקן פינגאז החיפאים, שעושים צעדים סימפטיים ראשונים להתבסס כגורם בסצינת הסטופ מושן גרפיטי הגלובלית:
את הפוסט הזה אני מקדיש לזרוב, שהזכירה אותי ברשימת האנשים שהיא אוהבת לקרוא, ושמוזמנים למסיבת ROCK-O-POP שלה ביום חמישי הקרוב בברזילי (אם טבקמן בא – גם אני בא). המסיבה מעלה את השאלה הותיקה מה עדיף, רוק או פופ. מבחינתי זאת בעצם הזמנה לדיון בשאלה איזה מהז'אנרים מייצר בחורות לוהטות יותר, אבל אני מקווה שאתם לא מצפים ממני לתת לשאלה הזאת גם תשובה. כמו שאני לא יכול לבחור בין ויסקי לג'ין, אני לא יכול להכריע בין פי ג'יי הארווי ללילי אלן.
בכל מקרה, השאלה לא ממש רלוונטית, בגלל שהפופ הוא כבר מזמן רוקנרול ובהתאם, הבחורות הכי הארד קור של העשור האחרון מגיעות ממצעדי הפופ. בריטני ספירס ולילי אלן הן לא פחות רוקנרול מקורטני לאב ובכלל, כשאני מנסה לחשוב על דוגמאות טובות חוץ מקורטני לזמרות רוק עם חיי פרהסיה לא משעממים אני די נתקע. אני גם לא אוהב את העובדה שקשה להעלות בחכה רוקיסטיות שחורות. ומאחר ומדובר כאן במסיבה של זרוב, אני חייב לומר שנשמע לי יותר כיף לראות בחורות רוקדות פופ לעמות בחורות רוקדות רוק. לראות זמרות רוק זזות כשהן שרות זה כבר סיפור אחר. אז אל תאלצו אותי לבחור.
בעקבות כתבה בטלגרף, כלי התקשורת הישראליים מדווחים על ספר פורנו לעיוורים שנקרא "Tactile Minds". את הספר הוציאה ליסה מרפי, אישה קנדית שהרגישה שמצאה נתח שוק לא מנוצל. מסתבר שעד שמרפי לא הרימה את הכפפה, לא יצאו מעולם חוברות פורנו לעיוורים. פנטהאוס הוציא גירסת ברייל בין השנים 1970-1985 – אבל רק של הכתבות. את הדמויות אי אפשר היה למשש.
הדבר המפתיע מבחינתי בספר של מרפי, הוא שהדמויות כל כך רחוקות מקונבנציית הפורנו. לנשים יש חזה ממוצע, לא גדול. הירכיים עבות, שלא לומר רוטטות. כל זה למראית עין, כמובן. יכול להיות שבמישוש זה עובר אחרת. אבל יותר מעניין מזה: כל הדמויות חובשות מסיכות. האוירה הכללית היא של תבליטים שנמצאו בחפירה ארכיאולוגית. לי זה נראה כמו מסיכות ויקינגיות, אבל לפי התיאורים של מרפי, מדובר באביזרים פחות אקזוטיים. על דמות אחת היא כותבת שהיא חובשת על ראשה ארגז בירה, ועל דמות אחרת – שקית נייר. מה שזה לא יהיה שהם חובשים על הראש – מופיעה כאן איזושהי הנחה מובנית שעיוורים מעדיפים סקס עם מסיכות. אהבתי.
דבר מעניין נוסף בספר: הוא מציג גם גברים ערומים וגם נשים ערומות. כלומר, עיוור סטרייט שמדפדף בספר עלול למשש גבר, ועיוור הומו שמדפדף בספר עלול למשש אישה. כנ"ל לגבי עיוורת סטרייטית ועיוורת לסבית. הרגע שבו גבר ממשש אישה ומגלה שם זין הזין הרבה סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. אפשר לומר שזה אחד הפחדים הכי גדולים של סטרייט חשוך. האם מזה שלא יצאו מהדורות נפרדות, אחת של גברים ערומים ושניה של נשים ערומות, אני צריך להסיק שעיוורים נוטים לדו מיניות?
ופרגמנטים מתוך הפרויקט 
