ג'ורדן דאן. כדי להבין את המהות הג'ורדן דאנית, צריך קודם כל לעשות מדיטציה מול תווי הפנים הענקיים, היפים והסימטריים להפליא שלה, והגוף הארוך והדקיק שלה. הנוכחות העוצמתית של הפרצוף שלה, השפתיים העבות, הגבות הרחבות, המרחק בין הגבות לשפתיים – הם אלה שעל דרך הניגוד נותנים את הכוח למותניים הזעירות שלה ומשלימים את רגלי הג'ירפה שלה. אבל כדי לרדת לעומקה של ג'ורדן דאן עוד יותר, צריך לחזות בעיכוס השמיימי הזה, שראוי לדיון של פאנל מכובד ורב-משתתפים:
הפעם האחרונה שכתבתי כאן על ג'ורדן דאן, היתה כשהיא ילדה תינוק. חודשיים וחצי עברו, ובן הזוג של דאן, שהוא גם האבא של התינוק, נשלח לשלוש וחצי שנים בכלא באשמת אחזקה וכוונה לסחר בקוקאין. דאן היא בסך הכל בת 19, בן הזוג שלה בן 20.
יצא לי לקרוא בכמה מקומות שמתייגים את דאן כמי שעשויה להיות, או אולי היא כבר עכשיו, נעמי קמפבל החדשה. דאן היא בריטית, שחורה, מאוד יפה ומאוד מצליחה. אבל כשאומרים על מישהי שהיא נעמי קמפבל החדשה, אני מחפש סיפורים שמשתווים להשלכת מכשירי טלפון וקריעת דרכונים של אסיסטנטיות. עד עכשיו לא נתקלתי ברכילות דומה על דאן. בניגוד לדוגמניות בריטיות כמו אגנס דין או לילי קול, לא יצא לי להיתקל אפילו פעם אחת בתמונה של דאן מחוץ למסלול או למגזין.
העובדה שבן הזוג שלה נכנס לכלא מכתימה בפעם הראשונה את מה שהיה עד עכשיו תדמית מאוד נקייה, כמעט אנמית. אבל בינינו, הייתי מעדיף לקבל סיפורי דיווה על ג'ורדן דאן, ולא סיפורי ווייט טראש. בת 19 עם תינוק ועם בעל בכלא – נשמע כמו סרט גרוע שהולך ישר לדי.וי.די. אני מקווה שדאן תתכחש לבחור ותשמור את המיליונים שלה לעצמה.
אתמול בלילה דיברתי בצ'טרולט עם לוצ'יו, סטודנט איטלקי. הוא אכל קרקרים והציע לי תה, תוך שהוא מראה למצלמה את הקומקום החשמלי שלו.
הראיתי לו את הבלוג. הוא אמר שאני צריך לכתוב על ריצ'רד קרן (Richard Kern). שאלתי מי זה, ולוצ'יו ענה לי: google is your friend. עשיתי גוגל. קרן הוא צלם ניו יורקי שנולד ב-1954. בשנות השמונים הוא עשה סרטי אנדרגראונד קצרים. בויקיפדיה כתוב שפריים מתוך אחד מהם, You killed me first, שימש את עטיפת האלבום של סוניק יות' EVOL. הוא גם ביים לסוניק יות' את הקליפ ל-Death Vally 69. אפשר למצוא ביוטיוב את רוב הסרטים שלו.
הנה הסרט הקצר You killed me first בכיכוב אליזבת קאר, המכונה Lung Leg. לא מצאתי בפנים שוט שמזכיר את צילום העטיפה של EVOL, אבל הדמות היא אותה דמות:
הקריירה המאוחרת של קרן הוקדשה בעיקר לפורטרטים ולצילומים של בחורות ערומות. הוא הוציא כמה וכמה ספרים בקטגוריה הזאת, ביניהם Action בהוצאת Taschen, שמכיל תמונות של 200 בחורות ערומות. באתר של Taschen תוכלו לראות וידאו שבו קרן מספר על הספר.
מאוד ריגש אותי שאיכשהו הגורל הפגיש אותי עם לוצ'יו האיטלקי, שקלע בול לטעם שלי, ולא אונן אפילו לרגע. זה היה כל כך קסום שאני פוחד להיכנס לצ'טרולט שוב.
נסיים עם צילום וינטג' של קרן, שככל הנראה צולם בדירה שלו בתחילת השנות השמונים, ומיד אחר כך: פורטרט בעירום של האמן ניילנד בלייק (Nayland Blake), כי כוסיות זה לא הכל בחיים:
אני רגיל לקרוא על קניה ווסט בבלוגים של רכילות, כלומר, אני רגיל לקרוא ירידות על קניה ווסט. אתמול בלילה הגעתי דרך דליסטד לקליפ החדש של קניה, בבלוג שנקרא Freddys. פרדי מטפל בקניה ווסט בכפפות משי, דבר שלא נתקלתי בו כבר הרבה מאוד זמן. זה הזכיר לי שיש בחוץ עולם שלם של בלוגים שמדווחים על דברים שקורים בלי לנסות להתחכם. כמעט נגררתי למחשבות קיומיות, אבל אז לחצתי פליי על הקליפ.
פרדי יחסית פירגן לקליפ כשהוא כתב "I'm not feeling it". גם אני לא מרגיש את הקליפ הכחול והמרדים הזה. הסיבה שהקליפ הזה בכל זאת מעניין, היא שקניה עצמו לא מופיע בו.
ככל שהשנים עוברות, קניה ווסט הופך יותר ויותר לגוש מעורער של ראוותנות ויצרים: משחרר הצהרות מלאות פאתוס בבלוג שלו, מסתובב בתצוגות אופנה כמו טווס, החליף בחורה יחסית סולידית באמבר רוז, שהיא בעצמה גוש של תשומת לב וגנדרנות. אחד השיאים היה כשעלה לבמה בטקס פרסי MTV כשטיילור סוויפט קיבלה את פרס הקליפ הכי טוב ואמר שביונסה היתה צריכה לקבל אותו. אני מתאר לעצמי שאם פיט דוהרטי היה עושה דבר כזה, כולם היו צוחקים ואומרים שהוא מלך על זה שהוא מכניס קצת עניין לטקס, אבל כשקניה עושה את זה, זה מתקבל לא טוב, וכולם די שנאו אותו על זה. בסך הכל מה שקניה עשה שם היה לייב טוויטינג, במובן החי של המלה. במקום לכתוב בטוויטר "רוצה לעלות לבמה לחטוף לה את הפרס ולהגיד שהקליפ של ביונסה צריך לזכות", הוא פשוט עשה את זה.
אבל האופן שבו זה התקבל קשור גם לעובדה שקניה עצמו התייסר אחרי שביצע את האקט. דמות רוקנרול אמיתית לא היתה שמה זין על מה שכולם אומרים, בדיוק כמו שסרג' גינסבורג לא הרגיש צורך להתנצל על זה שהוא השתכר והציע לויטני יוסטון לשכב איתו בשידור חי. אבל קניה התנצל על התקרית עם טיילור סוויפט, וכמעט בכה אצל לנו.
לאור העובדה שהדמות שלו הפכה בשנה-שנתיים האחרונות לקצת נלעגת, השימוש שלו באוטו טיון בתקליט האחרון דווקא היה מרגש. זה כאילו היה ניסיון לרסן את עצמו, לעטות מגננות, להיות פחות חשוף. הקליפ החדש ממשיך את המהלך הזה, כי קניה בכלל לא מופיע בו.
קניה עם אלקסיס פייפר, ארוסתו לשעבר:
קניה עם אמבר רוז, הנוכחית:
השאלה היא מה הלאה. לאן קניה יוביל את הייסורים שלו בעתיד. אני מפחד שבקצב הזה לא רחוק היום בו הוא יגיע לאשרם של רפיק במדבר יהודה. כדי בכל זאת לשמור על אופטימיות, אני חותם עם השיר שהכי אהבתי מתוך האלבום האחרון שלו, Paranoid.
בספטמבר האחרון, מעצב האופנה הבריטי מארק פאסט שלח למסלול, לצד הדוגמניות הרגילות, גם שלוש דוגמניות מידות גדולות: היילי מורלי (Hayley Morley), גווינית' האריסון (Gwyneth Harrison) ולורה קאטראל (Laura Catterall).
לא רק המראה החריג עשה רעש, אלא גם הידיעה שאחת הסטייליסטיות של התצוגה התפטרה/פוטרה בגלל שהתווכחה עם פאסט לפני התצוגה כי לא אהבה את הרעיון שדוגמניות לא רזות ילכו על המסלול. אותה סטייליסטית טענה מאוחר יותר שמה שהפריע לה לא היה המשקל של הדוגמניות, אלא ההליכה הגרועה שלהן, ומציינת שפאסט לא באמת הראה גיוון על המסלול, כי הוא לא השתמש בדוגמניות שחורות.
אתמול מארק פאסט הציג שוב בשבוע האופנה בלונדון, ושוב שלח למסלול שתי דוגמניות plus size לבנות – היילי מורלי וקריסטל רן, שכבר הקדשתי לה פעם פוסט. גם הפעם, המהלך השיג לפאסט הרבה ידיעותבתקשורת.
ניסיתי להבין מה דעתי על זה. כשמסתכלים על תצוגות אופנה, הרבה פעמים רואים דוגמניות רזות מאוד, אבל עם פנים מכוערות. משום מה אף אחד לא מרים על זה גבה, אבל על בחורה עם פנים יפות וגוף שמנמן מרימים הרבה גבות. אני אישית מרים גבה בשני המקרים – גם במקרה של דוגמניות רזות ומכוערות, וגם במקרה של דוגמניות שמנות ויפות – אבל זה בגלל שיש לי טיקים.
עכשיו ברצינות, כמי שמצהיר על עצמו שהוא אוהב בחורות שאוהבות בירה, לצפות שהן גם ישתו בירה וגם יישארו רזות זה קצת במסגרת הריאליזם הפנטסטי. הכי חשוב שהן לא ישתעממו מהבדיחות שלי, כי אחרי כמה כוסות אני נוטה לחזור עליהן.
אם אתם עדיין איתי, אני מסיק מזה שאתם רוצים עוד קצת ג'וס, אז אני משאיר אתכם עם כמה תמונות מגיליון ה-plus size של מגזין V מינואר האחרון.
קריסטל רן:
אני די בטוח שאלה קנדיס האפיין (Candice Huffine) וטארה לין (Tara Lynn), אבל אל תצלבו אותי אם אני טועה:
הבוקר האינטרנט היה די מייבש, אז החלטתי לבדוק מה קורה ברדיט, וכמעט כמו בכל ביקור בקהילת החרמנים הדקדקנית ושונאת ישראל הזאת, הופתעתי לטובה. מצאתי שם את הצרפתייה החמודה הזאת, סקאמפי, שמפה לשם הצליחה בלי העזרה שלי לצבור ייותר מ-7500 מעריצים בפייסבוק. סקאמפי מנגנת ביוקלילי, עושה קאברים לשירי פופ ומדי פעם מבצעת גם שיר אוריגינל. יש לה ברפרטואר הרבה שירים של לילי אלן, אחדים של אדל, ליידי גאגא, ריהנה ואיימי ווינהאוס, אבל זה נהיה יותר מעניין כשהיא מבצעת שירים של גברים. כמו כאן, כשהיא שרה את Pursuit of Happiness של קיד קאדי.
בעודי מעיין ביוטיוב של סקאמפי, התגלגלתי לזמרת בשם סוקו, שהיא קצת כמו אחותה הגדולה והמצליחה של סקאמפי. גם היא צרפתייה, אבל היא לא מתעסקת עם קאברים, אלא שרה על אקסים ועל בחורים שיכלו להיות אקסים.
מאוחר יותר לכדה עיני את המודעה שמפרסמת את לוח השנה של רדיט ל-2010, המורכב כולו מתמונות של משתמשות של רדיט. כל חודש מוקדש למשתמשת מקטגוריה אחרת. עזבו אתכם מפירלי. אנחנו יכולים לרייר על לוח שנה מלא בדוגמניות מהממות ערומות, אבל זה רק יוביל לעוגמת נפש. לוח שנה של בחורות רגילות לבושות זה הדבר האמיתי. ולא רק שהן לבושות – על ידי השיוך לרדיט אפשר גם מיד לדעת שהן חנונות אלטרנטיביות שכל תמונה שלהן זכתה לפחות ל-540 תגובות מתחכמות. קנייה של לוח שנה היא גם תרומה לנפגעי האסון בהאיטי, אז אני לא רואה שום סיבה להתקמצן.
