‫שותה וקם: בירה, בחורות, ובחורות שאוהבות בירה...‬

‫לימבוזינה‬

‫שותה וקם‬ — Sun, 05 Sep 2010 19:57:35 +0000

בסוף השבוע האחרון התוודעתי לבלוג של ג'סיקה הארט, דוגמנית אוסטרלית שחיה בניו יורק. להארט יש שיער בלונדיני, רגליים ארוכות ורווח בין השיניים.

לפעמים היא גם לובשת משקפיים:

לבלוג שלה היא מעלה תמונות של עצמה מסתובבת בניו יורק או בערים גדולות אחרות, רצוי ליד קיר עם גרפיטי, או רובצת על חוף קסום כלשהו, רצוי עם מי טורקיז. ריכזתי בשבילכם את תמונות הביקיני שלה:

הארט מסכימה גם להצטלם עם אנשים פחות חתיכים ממנה:

דפדוף בבלוג של ג'סיקה הארט מעורר תחושת אי נוחות. כל פעם היא במקום אחר ובבגד אחר, אבל שום דבר לא משתנה. ג'סיקה היא אותה ג'סיקה. יש שיקראו לזה יציבות רגשית. יש שיקראו לזה לימבו מעורר אימה.

הלימבו רק מתעצם כשמבינים שהבחור שמופיע איתה בתמונות הוא בן הזוג שלה. מדובר באדם שנראה בדיוק כמוה: בחור "חתיך" עם שיער ארוך בלונדיני. הוא מוזיקאי וצלם. קוראים לו ניקולס פוץ. הם נראים כמו אח ואחות. זה חולני.

עוד מילה על ניקולאס פוץ: קראתי בערך הויקיפדיה של המושג לימבו שנשמות שנידונות לשהות לנצח הן מחוץ לגן עדן והן מחוץ לגיהנום נאלצות להקשיב לנצח למוזיקה של הלהקה שלו.

‫למה הפרצוף הארוך?‬

‫שותה וקם‬ — Sat, 28 Aug 2010 22:01:09 +0000

השבוע התוודעתי לאולף ברונינג, אמן שוויצרי שחי בניו יורק. כשמתבוננים בצילומים והפסלים שהוא בונה, נוצר רושם של אדם עם מצב רוח טוב. הוא נוטה לגרוטסקי ולמעוות, אבל זה תמיד נעשה בצבעוניות ובשובבות. ככה זה עם אולף. הוא החבר שנשאר צוהל ואנרגטי כשכולם מדדים יחד הביתה שיכורים, רדומים ומצוברחים אחרי יותר מדי שעות בצוותא.

אבל אז מגיעים לרישומים של אולף, ושם מתגלה אישיות אפלה יותר. בין הרישומים המצחיקים מסתתרים גם הרבה רישומים דכאוניים, עם כותרות כמו "we are so violent" ו-"why can humans be so disgusting". אולף הוא החבר שנראה כיפי, אבל אחרי כמה שעות יחד איתו אתה נזכר שאמרת לעצמך בפעם שעברה לא לפגוש אותו שוב לבד, כי זה מדכא מדי.

‫הצילו את המציל‬

‫שותה וקם‬ — Mon, 23 Aug 2010 18:13:55 +0000

עד היום נמנעתי מלכתוב על הסדרה "TLV עושים את תל אביב". הרגשתי שמה שלא אכתוב, זאת תהיה מלכודת. אמצא את עצמי נוקש על דלת, וכשהיא תיפתח יראו אותי נוקש עליה. כלומר: כשאתה כותב על הסדרה הזאת, סביר להניח שבסופו של דבר לא תאמר כלום. היום פורסמו בוויינט תמונות ביקיני של טליה סול, טל נוי ובר אלון, אז החלטתי בכל זאת להתפרץ לדלת הפתוחה הזאת. אני מקווה שלא יסתבר שזאת דלת זכוכית שקופה שרק נראית פתוחה.

ללא ספק, מי שגונבת את ההצגה זו השרשרת הענקית שטליה עונדת. מדוע היא מסתירה את המחשוף שלה, אתם שואלים?

טליה לא אוהבת את זה שההפקה משתמשת בחזה שלה. היא כועסת על זה שהפעם האחת שבה היא נכנסה לג'קוזי חוזרת שוב ושוב בפתיח של הסדרה. ויותר מכך: ברור לכולנו שטליה לא נהנית בחוף הים. היא שונאת את החול שנדבק לגוף, ואת ההמונים שנדבקים לנשמה. השרשרת הזאת היא המרד הקטן שלה. רוצים לראות את החזה שלי? תצטרכו לצלם אותי על יאכטה.

‫רקוב בע"מ‬

‫שותה וקם‬ — Thu, 19 Aug 2010 11:18:03 +0000

בסוף החודש (31 באוגוסט – 1 בספטמבר) תיערך ועידת היינקן למוזיקה. יבואו להופיע LCD Soundsystem, The Drums וג'וני ליידון עם ההרכב PIL. אני לא מוכר כרטיסים.

קראתי השבוע אצל ידידי אלון עוזיאל על הבושם החדש של הסקס פיסטולס. אפשר לדמיין שאם ג'וני ליידון של 1977 היה יודע שב-2010 ייצא בושם של הסקס פיסטולס, הוא היה מתפחלץ. אבל לי יותר קל לדמיין אותו אומר על זה "So What". כי זאת רוח הפאנק האמיתית. לא לתת לאנשים להציק לך ולהגיד לך מה אתה אמור לעשות:

אני נהנה גם מהראיון הזה של ליידון בפינלנד. הוא אומר כאן שלא היה דבר כזה "תנועת הפאנק", היה רק את הסקס פיסטולס. כמובן שהז'קט גונב את ההצגה:

ג'וני ליידון הוא לא האדם הראשון ובטח לא היחיד בהיסטוריה הטלוויזיונית שקורא תיגר על המראיינים שלו, אבל זה לא אומר שצריך לקחת את זה כמובן מאליו. אם יש דבר שאני לא סובל, זה שמראיין אומר משהו למרואיין, ואז המרואיין חוזר על זה באותו ניסוח בדיוק. זה אומר לי שלמרואיין אין את היכולת השכלית והורבלית לנסח את המחשבות והתחושות שלו בעצמו. זה קרה הרבה ב"דיבור חדיש". ליידון מדגים את האופציה ההפוכה: לקחת את מה שהמראיין אומר, ולהתנגד לו.

זה נשמע טריוויאלי, אבל אני חושש שזה ממש לא טריוויאלי. בישראל של 2010 יש יותר מדי אנשים שלא מסוגלים לנסח משפט. אני חושב שבבתי ספר צריך להקצות שעות לימודיות להקניית כישורי שיחה. בין המשימות: לנסח טענה בארבע וריאציות שונות לפחות. או כמו שהאחיינית שלי נוהגת לומר: "כן אני יודעת".

נעבור לפרסומת של ג'וני ליידון לחמאה. אני לא ציני כרגע: אני אוהב את הפרסומת הזאת. היא גם מוכיחה את מה שתמיד ידעתי: הפאנק הומצא רק כדי שויויאן ווסטווד תתעשר ממכירת בגדים.

על ה-Drums כבר כתבתי כאן פעם. בגלל שהם חמודים, אשים עוד שיר שלהם. המלים מרגשות, הריקוד עוד יותר:

עוד צפוי בועידה: יקיר תל אביב ג'יימס מרפי יקבל את מפתחות העיר מרון חולדאי.

נתראה שם.

‫נתב"ג watch: ג'ארד לטו‬

‫שותה וקם‬ — Tue, 17 Aug 2010 06:37:05 +0000

בחורה שאני מכיר, אינטליגנטית למדי, קצת איבדה את העשתונות כששמעה שג'ארד לטו בארץ. היא לא חשבה לרגע ללכת להופעה, ובכל זאת, הידיעה שהוא כאן ערערה אותה. אתמול בערב שאלה שוב ושוב – אז איפה אתה חושב שהוא נמצא עכשיו? איפה לדעתך הוא נמצא כרגע? להערכתך, לאן לקחו אותו?

אני לא מתמצא ב-My so called life, אבל אני חושב שירדתי לפשר התופעה: בחורות שראו את הסדרה כשהיו בתיכון והתאהבו בדמות שלו, חוות את הביקור שלו כאילו היה ביקור של בחור ממשי מהתיכון שהן היו מאוהבות בו. כולם יודעים שהתאהבות בלתי ממומשת היא גם כזו שלא לגמרי עוברת, ולו בגלל המבוכה שאתה חש מול עצמך מעצם זה שאתה נזכר בתקופה המשפילה ביותר בחייך. אני יודע שכל אחד מכם יודע בדיוק על מה אני מדבר, אז אל תעמידו פנים. אנסח זאת מחדש: זה לא שהיא רוצה לראות את ג'ארד לטו – היא רוצה לוודא שהוא לא יראה אותה.

הבנתי שאני יושב כאן על מכרה זהב. החלטתי לעקוב בצורה מסודרת אחרי הביקור של ג'ארד לטו בארץ.

ממעקב אחרי התמונות שלטו העלה לטוויטר ולבלוג שלו ביומיים האחרונים, ניכר שהוא עובר חוויה מעט שונה מזו שאודרי טוטו עוברת בארץ. בעוד שטוטו מקבלת את החוויה התל אביבית (מילק, טקסידרמי), לטו מקבל את החוויה הישראלית: שיפודים ואבנים ירושלמיות.

בהנחה שזה לא הולך להשתנות, אני מרשה לעצמי לנחש שלא נראה את ליטו בקונטיינר וגם לא בתדר. אם הוא לא יהיה היום בים המלח, הוא כנראה יהיה בד"ר שקשוקה או באל באבור.

נ.ב: אני מקווה מאוד שהתמונה התחתונה היא אכן ירושלים. מזמן לא הייתי שם. אני לא פוסל את האפשרות שהוא לא קפץ אתמול לברוז'.