לקראת עליית העונה הרביעית של מד מן בקיץ, חברת מאטל תוציא לשוק בובות ברבי של ארבע דמויות מהסדרה: דון דרייפר, בטי דרייפר, רוג'ר סטרלינג וג'ואן הולוויי. עזבו לרגע את זה שהפרצופים של הבובות לא דומים בכלל לפרצופים של השחקנים. מי ירצה לקנות בובת ג'ואן רזה, נטולת הקימורים והגבעות של כריסטינה הנדריקס?
יש צלמים שסגנונם הוא סוגה בפני עצמה, המאפילה ומתעלה מעל מושאי הצילום שלהם, מפורסמים, יפים או ביזאריים ככל שיהיו. צלמים אחרים פועלים מתחת לראדאר, ומחכים לדמות הכריזמטית שתרים אותם למעלה. זהו המקרה של הצלמת פאולה מאר, ילידת סרביה המתגוררת בברלין.
אני לא חושב שהייתי מתעכב על פאולה לולא סט התמונות האלה של אבא שלה, אדם שנראה כאילו חיכה כל חייו ל-15 דקות של משהו, כלשהו. אביה של מאר (tata) מסתער על סשן הצילומים הזה ומתמסר לו לחלוטין. מאר מסבירה באתר שלה שהיא ביקשה מאביה לדגמן לה בבגדים האהובים עליו – ואני מוכרח להצדיע לו על הבחירות שלו.
שרליז ת'רון היא דמות מתעתעת מבחינתי. לפעמים היא נראית כמו אמזונה ענקית ואימתנית שמסוגלת לקחת ממני ביס ואז לירוק אותי בצד הדרך, ולפעמים היא נראית פשוט מאוד לוהטת.
הלילה בטקס האוסקר, שרליז לבשה את השמלה מדגישת הציצים הזאת. רק לפני כמה שבועות התבשרנו ששרליז נפרדה מבן זוגה בתשע השנים האחרונות, סטיוארט טאונסנד. שרליז נולדה בג'ונגלים של דרום אפריקה. עם השמלה הזאת היא חוזרת לטבע, ומאותתת לזכרים שמסביבה – אני פנויה מינית. מצד שני, בגלל שהיא אמזונה אף אחד לא ממש יכול להתקרב, אז בעצם ההכרזה היא: אני יוצאת לצוד. אם אתם בענין, תשאירו סימן שתן.
צדה:
אמזונה:
צעירה:
מחופשת לפסלון אוסקר:
מתפשטת בפרסומת לבושם של דיור (גם שמלת הציצים שהיא לבשה לאוסקר היא של כריסטיאן דיור):
ביום חמישי פורסם בוויינט שאסתי גינזבורג מועמדת לדין על כך שלפני ארבעה חודשים נהגה בשכרות, איבדה את השליטה על הרכב ופגעה בשתי מכוניות אחרות.
על פי כתב התביעה, "הנאשמת נהגה בקלות ראש, לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, סטתה ימינה מכיוון נסיעתה ופגעה ברכב דייהו אשר עקב כך נהדף והתנגש ברכב סוזוקי. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב המעורבים… שוטרים שהוזעקו למקום ערכו לדוגמנית בדיקה ונמצא כי ריכוז האלכוהול בדמה הייתה 765 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף". גינזבורג אמרה לשוטרים ששתתה בקבוק וחצי גולדסטאר.
הדבר המעניין בסיפור הוא התגובה של המקורבים לאסתי, שפורסמה בוואלה. על פי המקורבים, לשוטרים שהגיעו למקום לא היה ינשוף, אז הם הסיעו אותה בניידת במשך שעה וחצי עד שהם הצליחו להגיע למכשיר ינשוף זמין.
אני מרגיש שלא סתם ננקב משך הזמן שעה וחצי, אורכו של סרט קליל ממוצע. בראשי, אני מדמיין תרחיש בסגנון מקלאבין מסופרבאד של אסתי והשוטרים נוסעים יחד בין מגוון זירות פשע ליליות מוטרפות. בתוך השעה וחצי האלה בעצם טמון הסיפור האמיתי. אנחנו נחשפנו רק לסצינת הפתיחה של הסרט. אני רוצה את הכסף שלי בחזרה.
האירוע הזה החזיר אותי לסצינה הזאת של בריטני ספירס ב-2008, פוגעת במכונית כשהיא מנסה לחנות תוך כדי שהיא מוקפת בפפראצי. כשהיא חוזרת לאוטו, אחרי שקנתה ויטמינים, היא גם מקבלת הצעת חברות מהומו חובב מותגים. יש תסריטים שפשוט כותבים את עצמם.
ידידי בטלוויזיה היפנית, בניגוד די גמור לידידי בטלוויזיה הישראלית, הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. שעשועוני הטלוויזיה שלהם, שמתרכזים ברוב המקרים בהשפלות פיזיות של המשתתפים, מצחיקים הרבה יותר מכל מערכון ממוצע של ארץ נהדרת, אבל הדבר שאני באמת אוהב שם הוא הגרוב היפני העולה מהם: רוח של עם שלא לוקח את עצמו ברצינות ותופס את הגוף כמרחב גרוטסקי ובלתי נשלט, קומדיה של טעויות. כולם מושפלים כאן, גברים ונשים, ולאף אחד אין לרגע את האשליה שהגוף של האחר מגוחך יותר משלו. כולנו ילדים מגוחכים של אלוהים.