שותה קם

שערות שנגעו לליבי

אנשי השבוע שלי:
דייויד דייויס, שנעצר השבוע בניו הייבן אחרי שדקר מישהו עם מספריים תוך כדי תספורת. דייויס הסביר שבזמן שסיפרו אותו, התקרב אליו מישהו והתנהג באגרסיביות, אז בשביל להגן על עצמו הוא לקח את המספרים של הספר ודקר אותו. התספורת נפסקה. זה אמור להסביר את העבודה שהשיער שלו לא סימטרי.
http://www.stamfordadvocate.com/policereports/article/Cops-New-Haven-man-cut-haircut-short-to-use-1048040.php
אלמוני עם סוכריות בשיער.

דייויד דייויס נעצר בניו הייבן אחרי שדקר מישהו עם מספריים תוך כדי תספורת. דייויס הסביר שבזמן שסיפרו אותו התקרב אליו מישהו באגרסיביות, אז בשביל להגן על עצמו הוא לקח את המספרים של הספר ודקר אותו. התקרית קטעה את התספורת. זה אמור להסביר את השיער הלא סימטרי.

אלמוני עם סוכריות בשיער.

הבחורות האלה:

I'm just saying

פתאום זה נחת עלי. זה נחת עלי כל כך חזק שהחלטתי להפסיק את שביתת ההזדהות שלי עם טל טבקמן ולהעלות פוסט.

פתאום הבנתי את מי מזכיר לי אלכס מהיפה והחנון: את הדוגמנית לינדזי וויקסון.

למי שלא הבין: השפתיים שלהם דומות.

הפוסט הזה מוקדש לכחח. מצטער שאני מקדיש לך פוסט עם כל כך מעט טקסט, אבל בלי ההקדשה הזאת הוא היה הרבה יותר קצר.

הראפרית של חלומותיי

הבוקר ישבתי בבית קפה. ברקע התנגן שיר ואני, כהרגלי, הפעלתי את השאזאם. בחורה שישבה בשולחן לידי ראתה מה אני עושה, ובניסיון להפגין ידע טריוויאלי ולהרשים את הבחור שאיתה אמרה לי: "זה פו-ג'י-לה של הפוג'יז". חייכתי אליה בהוקרת תודה, כי לא רציתי להביך אותה מול החבר. לאמיתו של דבר,  זה היה שאזאם אירוני.
תשאלו למה שאלחץ על כפתור השאזאם כשאני מכיר את השיר? ובכן, אני שואל למה הם משמיעים את השיר.
האהבה החדשה שלי היא אישה בשם אבידה פארווין. יש משהו מאוד כובש באנשים שיושבים על הרצפה כשהם שרים. האגדה מספרת שבסוף כל מופע שלה, פועלי במה צריכים לבוא ולהרים אותה כי הישבן תוקע שורשים בבמה.

הבוקר ישבתי בבית קפה. ברקע התנגן שיר ואני, כהרגלי, הפעלתי את השאזאם. בחורה שישבה בשולחן לידי ראתה מה אני עושה, ובניסיון להפגין ידע טריוויאלי ולהרשים את הבחור שאיתה אמרה לי: "זה פו-ג'י-לה של הפוג'יז". חייכתי אליה בהוקרת תודה, כי לא רציתי להביך אותה מול החבר. לאמיתו של דבר,  זה היה שאזאם אירוני.

תשאלו למה שאלחץ על כפתור השאזאם כשאני מכיר את השיר? ובכן, אני שואל למה הם משמיעים את השיר.

האהבה החדשה שלי היא אישה בשם אבידה פארווין. יש משהו כל כך כובש באנשים שיושבים על הרצפה כשהם שרים. האגדה מספרת שבסוף כל מופע שלה, פועלי במה צריכים לבוא ולהרים אותה כי הישבן תוקע שורשים בבמה.

קצף גילוח לא גדל על עצים

לא פעם תהיתי מה עלה בגורל המסורת המפוארת של הויכוח הסוקרטי. אתמול קיבלתי תשובה בצורת הדיאלוג הזה בין שתי נשים המתחבטות בשאלה האם גברים צריכים לגלח את שיער הערווה שלהם. לא מצאתי השראה או חידוש באף אחד מהטיעונים, אבל לפחות מצאתי סיבה טובה להעלות את המודעה הזאת שפלייבוי פרסמו לכבוד חג המולד:

הדיאלוג הנשי אודות שיער הערווה החזיר אותי לשאלה "מה נשים רוצות", אחת השאלות החבוטות והשנואות עלי בתרבות הפופולרית. אני מוכן לקבל שאלות ספציפיות מסוג "מה הבחורה הזאת רוצה", אבל מסרב לקבל את השאלה הגורפת. אני מסרב לקבל אותה לא כי אני יודע משהו על נשים, אלא בגלל שבשאלה הזאת מובלעת ההנחה שברור מה גברים רוצים. אני לא מוכן לתת יד לרמיזה שגברים הם יצורים צפויים, חסרי מסתורין וסאבטקסט.

אשאיר אתכם עם גבר שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין:

נתב"ג watch: מי לא

לפי עיתוני היום, סוף השבוע הזה יירשם בהיסטוריה כ"סוף השבוע של חמשת המסיבות". אירוע מיתי, על טבעי, שמיטב הפרשנים והמדענים לא מצליחים להסבירו. מחומש ברמודה שבלייני העיר יישאבו אליו ולא בטוח כיצד והאם יצאו ממנו. הלב היה רוצה לפצל את הגוף, הגוף היה רוצה לפצל את הכבד.
תוך כדי שאני מוריד סט של Prosumer, מקשיב ברמקול אחד לפרינס תומאס וברמקול שני ל- Mock & Toof, מצאתי את עצמי נשאב לתוך עטיפת הדיסק שלהם. היצירה שייכת לבילי ג'ין, מעצב בריטי שברגע אמוציונלי עשה טעות אסטרטגית וקרא לעצמו בשם שאף יועץ SEO לא היה מאשר. בילי ג'ין מצייר, מאייר מגזינים, עושה פרסומות, ומחזר אחרי זמרים בבקסטייג'. אמן שהוא גם סטוקר. אדם שיודע את מלאכתו.
(העטיפה)
הנה עוד כמה דברים של בילי ג'ין:
(אימג'ים נוספים)
בעמוד המייספייס של Mock and Toof הם מגדירים את עצמם כ-Religious / Showtunes / Tropical. אפשר לומר שזו קריצה אירונית קצת משומשת, אבל אני מעדיף לראות בזה כמיהה אמיתית לחרוג מהמובן מאליו, שסוגר על יצרני הידע של המאה ה-21 מכל כיוון. כמו להאמין באלוהים בעולם בו ברור שאלוהים מת. אני משתדל להאמין באלוהים, אב רק כשהוא לא מסתכל.
אחד הדברים שאני אוהב במיסשייפס זה שאתה יודע מי הולך לנגן רק יום-יומיים לפני. אם זה מישהו מחו"ל – מקסימום שבוע לפני. מרוב שראיתי את הפוסטר של פרינס תומאס, יש לי תחושה שהוא כבר היה כאן. ההודעה המאוחרת הופכת את כל העסק לרענן יותר. חוץ מזה, הליין הזה משקף את אחת השאלות המהותיות ביותר של העשור וחצי האחרון: אם היית באירוע ולא צילמו אותך, האם באמת היית שם?

לפי עיתוני היום, סוף השבוע הזה יירשם בהיסטוריה כ"סוף השבוע של חמשת המסיבות". אירוע מיתי, על טבעי, שמיטב הפרשנים והמדענים לא מצליחים להסבירו. מחומש ברמודה שבלייני העיר יישאבו אליו ולא בטוח כיצד והאם יצאו ממנו. הלב היה רוצה לפצל את הגוף, הגוף היה רוצה לפצל את הכבד.

תוך כדי שאני מוריד סט של Prosumer, מקשיב ברמקול אחד לפרינס תומאס וברמקול שני ל- Mock & Toof, מצאתי את עצמי נשאב לתוך עטיפת הדיסק שלהם. היצירה שייכת לבילי ג'ין, מעצב בריטי שברגע אמוציונלי עשה טעות אסטרטגית וקרא לעצמו בשם שאף יועץ SEO לא היה מאשר. בילי ג'ין מצייר, מאייר מגזינים, עושה פרסומות, ומחזר אחרי זמרים בבקסטייג'. אמן שהוא גם סטוקר. אדם שיודע את מלאכתו.

הנה עוד קצת בילי ג'ין:

בעמוד המייספייס של  Mock & Toof הם מגדירים את עצמם כ-Religious / Showtunes / Tropical. אפשר לומר שזו קריצה אירונית קצת משומשת, אפשר לומר שהם מניחים שממילא אף אחד כבר לא נכנס למייספייס אז זה לא משנה מה הם כותבים, אבל אני מעדיף לראות בזה כמיהה אמיתית לחרוג מהמובן מאליו, שסוגר על יצרני הידע של המאה ה-21 מכל כיוון. כמו להאמין באלוהים בעולם בו ברור שאלוהים מת. אני משתדל להאמין באלוהים, אבל רק כשהוא לא מסתכל.

Mock and Toof יתארחו בחממה הנחשקת של המיסשייפס. אחד הדברים שאני אוהב במיסשייפס זה שאתה יודע מי הולך לנגן רק יום-יומיים לפני. אם זה מישהו מחו"ל – מקסימום שבוע לפני. מנסיוני, ככל שאתה מתכנן בילוי זמן רב יותר מראש, כך פוחתים הסיכויים שבאמת תגיע אליו, שלא לדבר על להנות ממנו. מרוב שראיתי את הפוסטר של פרינס תומאס, יש לי תחושה שהוא כבר היה כאן. ההודעה המאוחרת הופכת את כל העסק לרענן יותר. חוץ מזה, הליין הזה משקף את אחת השאלות המהותיות ביותר של העשור וחצי האחרון: אם היית במסיבה ולא צילמו אותך, האם באמת היית שם?

צילום: גוני ריסקין